החלטה בתיק ת"א 32181-08-11

בעניין: בקשה לביטול עיקול זמני

בפניי בקשת המבקש, הנתבע מס' 1 בתיק, לביטול עיקולים, שהוטלו במעמד צד אחד על נכסיו:

חלק בדירת מגורים בחיפה;

אופנוע ימאהא;

זכויות אצל מעבידתו, תנובה, לא כולל משכורת.

לאור תשובת המחזיקה, תנובה, לפיה אין למבקשת זכויות אצלה, למעט משכורת, שהוחרגה מצו העיקול, ובהסכמת ב"כ המשיב, אני מורה על ביטול העיקול על זכויות הנתבע מס' 1 אצל המחזיקה תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ.

לצורך מתן החלטה בשאלת הטלת עיקולים זמניים עליי לשקול דרישות מצטברות כדלהלן:

1.      ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת תביעה ( תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן: " התקנות").

2.      ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר להכבדה ( תקנה 374(ב) לתקנות).

3.      איזון נזקים, תום לב ומידתיות ( תקנה 362(ב)(1) ו-(2)).

1. ראיות מהימנות לזכות התביעה

התביעה הוגשה בגין רכוש ובעיקר כספים שהתובע טוען כי נגנבו מביתו בפריצה שבוצעה ע"י הנתבעים. התביעה התבססה על כתב אישום בת.פ. 12774-04-11, שם הואשם המבקש, יחד עם הנתבעים האחרים, בהתפרצות למגורים, גניבה בצוותא, קשר לפשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע. אני סבורה כי הראיות שהביאו להגשת כתב אישום, ואשר פורטו בכתב האישום וכן בדיון בפני כב' השופט קוטון מיום 17/4/11, מספיקות כדי להוות ראיות לכאורה במשפט אזרחי, לצורך בקשה לצווים זמניים.

לצד הוראת התקנות בעניין הראיות לכאורה לתביעה, הכירה הפסיקה בזכותו של הנתבע להטיל ספק בזכות התביעה: "בבוא בית המשפט להחליט כלום יש לתביעה סיכוי שתתקבל, עליו להתייחס בעיקר לנטען בכתב התביעה, אלא אם כן יש בכתב ההגנה טענות המעמידות את הנטען שם בספק ניכר" ( ר"ע 490/86 יונה יונה ואח' נ' דן מקמילן ואח', פ"ד מ(4) 115).

טענת המבקש לפיה לא היה שותף פעיל בפריצה, אינה מהווה הגנה, שכן הוא הואשם כמבצע בצוותא וקושר קשר לפשע, ואם יוכחו הדברים תקום לו אחריות, גם אם אכן לא ביצע את הפריצה בעצמו.

2. ראיות מהימנות לכאורה להכבדה

הראיות שהתגלו לפניי בבקשה, בתגובה ובדיון מצביעות על חשש קרוב לוודאי להכבדה, הנתמך בראיות אובייקטיביות, לרבות מפי המבקש.

סכום התביעה הינו כ-600,000 ש"ח, וכפי שקבעתי לעיל, אין למבקש הגנה נראית לעין. "גובה סכום התביעה עשוי בנסיבות המתאימות, להוות אינדיקציה לכך שאי מתן צו עיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, אך זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען..." ( ע"א 903/06 דלק נ' אטיאס, תקדין-עליון 2006(1), 3788). נטל זה הוחמר מאז חקיקת חוקי היסוד ו תיקון מס' 6 (התשס"א-1981) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כפי שנקבע ע"י כב' השופטת גרסטל בע"א (מחוזי תל אביב יפו) 2052/01 אלרוב נ' רובנר, מופיע בנבו, ביחס לתקנות המתוקנות, שבעת מתן פסק הדין טרם נכנסו לתוקף: "על פניו מתקבל הרושם כי תקנות אלו מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני שכן בנוסף על היסוד הראשון... הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, לכשיינתן. היינו בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו עיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע העיקול".

המשיב עמד בנטל זה, לאחר שהמבקש בעצמו הודה כי לצורך ייצוגו בהליך הפלילי כמו גם חיי היומיום הוא נדרש ליטול הלוואות, ומבקש לעשות זאת בעזרת שיעבוד דירת המגורים, שכן הכספים העומדים לזכותו מקופות גמל אצל מעסיקתו, אינם מספיקים ( פרוטוקול, עמ' 5). יצויין כי העובדות השתנו מאז הגשת תצהיר המבקש, והוא חזר לעבודה, והתברר כי גם אשתו עובדת במשרה חלקית ( פרוטוקול, עמ' 4, שורות 8-13 ועמ' 5, שורות 6-13).

בדיון הציג המבקש תדפיס מהבנק למשכנתאות ( מש/1 ), המעיד כי יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת שלו אינה כפי שנרשם בנסח רישום המקרקעין בסך אלא רק 122,313 ש"ח. המבקש ציין כי בעבר היה לו סכום החזר גבוה יותר, אך לאחר שסילק את אחת ההלוואות הוא משלם רק 660 ש"ח לחודש ( פרוטוקול, עמ' 7, שורות 14-29).